|
||||
 דגנית
כמו צפור קטנה
שבורת כנף,
אבל עפה, לאט לאט,
בשמש, במחזורי העונות,
עם לב מפרפר, שידע לאהוב.
עפה לאט, בין פרחים, ובין עננים נמוכים.
בין חיוך שקט, לבין דמעה חרישית,
והרבה שתיקות והתבוננויות,
והרבה הפנמה
של עולם שבור כנף,
שלא אצר כוח
לתת לו ביטוי.
גוף קטן עם נפש
שביקשו תמיד חום, עם שתי זרועות דקות,
בקשו מקלט לרגע
בחיק אדם בוגר.
שבורת כנף משנה לשנה,
עם שארית של תקוה שקטה,
של עוד פרח, עוד חיוך,
עוד פגישה, עוד תמורה בתוך
חיי השיגרה, העומדים להישבר.
כמו צפור קטנה, כמו ילדה, עם גורל מלא כאב,
שקטף כל כך מוקדם את ימיה,
את המעט שהיה לה,
את החיוך והדמעה,
את הלב המפרפר, שידע לאהוב,
הוא קטף אותה עם כל כך הרבה שקט,
כמו דגנית,
שהיתה חרישית, חרישית,
ולקחה איתה את סוד גורלה,
את חידת חייה
את מעט רגעי האור, וכל המכאובים,
את ההשלמה, האהבה, והסליחה,
של ציפור קטנה.
כתבה: דליה כהן (דודתה של דגנית ז”ל)
|
||||
גורן דגנית ז”ל
