בן צבי מירי ז”ל

מירי נולדה בתל אביב ב-8.6.1948 לרבקה ומשה דיין, ושם גם גדלה.
בהיותה בת 14 עברה לקבוץ עין השופט לחברת הנוער “רננים”.
בשנת 1966 הכריזו על עצמם “רננים” גרעין הגשמה שיועד לניר עוז, ומאז חייה קשורים בניר-עוז. בשנות חייה הראשונות בקיבוץ עבדה כמטפלת בקבוצות פעוטים, ולאחר מכן החלה לימודי הוראה במכללת “אורנים” שבמהלכם הכירה את אמיתי. בתום לימודיה חינכה קבוצות בחינוך היסודי בקיבוץ.
בשנת 1972 נישאה לאמיתי וכעבור זמן לא רב כבר היו הורים לשלושה: אבישי, עידו והגר (התאומים הראשונים שנולדו בניר-עוז). בהיותם פעוטים, הצטרפה אורנה למשפחה כילדת חוץ בקיבוץ ומאז היא בת משפחה לכל דבר. כעבור מספר שנים נולד בן הזקונים, גלעד.
קריאת ספרות יפה היתה אחד מתחביביה העיקריים של מירי ובשל כך קיבלה עליה לעבוד מספר שנים בספריית “מעלה הבשור”.

דברים שנאמרו בהלוויה ליד הקבר.

פגשתי את מירי לפני
23 שנים כאשר הצטרפתי לצוות הנה”ח ,מצאתי אישה
שמאד אוהבת את מקום עבודתה ,מלאת חיים ,מסבירת פנים ,מאד אחראית
וישרה , דבר אינו מובן
מאליו ,במקום העבודה כמו קופת בית ובכל הקשור
לתקציבים אישיים של החברים.
כל פעם כשהיה דיון מקצועי ,איך לחייב או לזכות ,תמיד הגישה שלה הייתה “עם הפנים
לחבר” .
השתמשנו הרבה בשיחות
בינינו בשפת הלדינו ,שפה שהיא מאד אהבה.
מאז שהיא חלתה ,היתה אופטימית ,אבל בשבועות
האחרונים ניכר אצלה שהאופטימיות דעכה.
מירי עשתה מאמצים גדולים
כדי לעבוד עד הרגע אחרון . ביום חמישי שעבר בעת שאבנר ואני באנו לבקר אותה , שאלה
והתענינה בכל הקשור לעבודתה ,זו הייתה
דאגתה .

בשם כל צוות
הנה”ח
נזכור אותה לעד יהיה
זכרה ברוך.

אמא יקרה,
קשה לי כל כך לדבר עלייך בלשון עבר. רק לפני שבוע וחצי עוד ביקרתי אותך ונראית מאוששת, שיחקת עם עפרי ששימח אותך כל כך ודיווחתי לאחים שהמצב הרבה יותר טוב.
אני מנסה להסתכל קצת אחורה ולהיזכר, אני נזכר בלינה המשותפת, כמה ששנאת אותה, כמה קשה היה לך לחשוב שהילדים שלך לא ישנים לצידך. קול ההיגיון הקיבוצי אף פעם לא שכנע אותך למרות שנכנעת לו. גאוותך היתה על כך שתמיד באת לסגור לנו את התריסים אחרי שנרדמנו, נקמתך בשיטה. אמרתי לך כבר במהלך השנים ואומר לך שוב בפעם האחרונה – אני מקווה שיסורי המצפון יניחו לך קצת בידיעה שאני נהניתי מכל רגע בבית הילדים.
היום כשאני אבא, אני יכול רק לנסות להבין כמה מאתגרת היא ההורות לתאומים, ואת, בחוכמתך ההורית הרבה, ידעת לתת לכל אחד מאיתנו את הייחוד שלו ואת המקום והגוון שלו.
אף פעם לא שפטת אותי, תמיד נתת לי להרגיש אהוב ורצוי. אני יודע היום שזה המפתח לתקשורת אמיתית בין הורים לילדים. וזאת כנראה הסיבה שהרגשתי חופשי לפתוח בפנייך את ליבי ולספר לך הכל, החל במי התאהבתי וכלה במעשי שובבות נעורים אסורים. כמה אהבתי להקשיב לעצות החכמות שלך מלאות ההומור וניסיון החיים.
עם כעס היה לך קשה, והוא לא היה חלק מהלכסיקון המשפחתי שלנו. רק אלוהים יודע איך הצלחת לגדל אותנו תמיד בשלווה, להציב לנו גבולות באהבה ולגדל ילדים ממושמעים לתפארת בטוב ובנועם הליכות בלבד.
אמא דאגנית שלי, למרות שתמיד ניסית לדאוג לנו בסתר, בלי שנשים לב, לא יכולת באמת להסתיר את הדאגה העוטפת שלך, שיהיה לי קשה מאד בלעדיה.
לפני תשע וחצי שנים זכית גם לתואר סבתא. בהפרש של כעשרה ימים כבר היית סבתא לשתי נכדות. נכדייך מילאו אותך בגאווה גדולה וליבך התרחב עם כל נכד שהצטרף למשפחה. קיבלת עלייך את התפקיד החדש באהבה ובמסירות, מסירות שלא מנעה ממך להמשיך גם להיות מירי שאוהבת לקרוא, לטייל, לראות הצגות ולהיפגש עם חברות.
היית סבתא כל כך משמעותית ונוכחת בחייהם של ילדי והכאב הכי גדול שלי הוא על הזמן הקצר שבו חוו את הסבתאות המדהימה הזאת. כמה רצית להיות לידם ונהנית מכל רגע והם החזירו לך אהבה. אני זוכר שכשנעמה היתה בת שלוש בערך השארנו אותה אצלך לסופשבוע וכשבאנו לאסוף אותה היא ביקשה שנחזור בלעדיה הביתה. היית סבתא כייפית, מפנקת, קשובה ומכילה. לידם היית הופכת שוב לילדה קטנה בעולמות קסומים והם אהבו כל כך את משחקי הדמיון איתך ושיתפו איתך פעולה. אני מתנחם בעובדה שהם ראו סבתא בריאה ומתפקדת בכל הזמן הזה, שהם לא ראו אותך סובלת ומהידיעה שהזכרונות שלהם יישארו איתם לנצח כמשהו שאין לו תחליף. בשבוע שעבר כנראה, כבר החלטת שכוחך לא עומד לך עוד ותוך כמה ימים את כבר אינך. כמה מאפיינת אותך ההחלטיות הזאת, התכנון הקצר והביצוע המדויק.
נוחי בשלום על משכבך אמא, אוהב אותך ומתגעגע אליך, אני וכל השבט הקטן שהקמת, גאים בך על כל מה שעשית בשבילנו, ובשביל עצמך.
שמרי עלינו מלמעלה.
עידו

אמא,
באתי אלייך ואת כבר אינך.
לא הספקתי לתת לך חיבוק. חשבתי שיהיה לי עוד זמן.
הרי קבענו לאפריל.
זה היה היעד הבא שלנו.
אך לא.
ומתגעגעת.
כי אפילו כשאני הייתי שם בקליפורניה ואת פה בבית בישראל, היית לי עוגן.
עוגן של שיחות טלפון, של דיבורים, כמה פעמים בשבוע, עוגן של פטפוטים וקיטורים.
עוגן של אהבה.
ואיך אמרתי לך פעם שכמה שאני מטיילת ברחבי העולם כשאני חושבת על בית אני חושבת על פינת השולחן שלך, במטבח שלך. חושבת עלייך. ואיך אהבת לשמוע זאת. ולא הספקתי להגיד לך זאת שוב. לעשות לך טוב עוד פעם. להגיד לך שאני אוהבת אותך עוד פעם אחת ודי.
בשבועות ובחודשים האחרונים אהבת שיר אחד, ששמעת שוב ושוב. בתחילה לא היינו בטוחים אם מתאים בכלל להשמיע אותו בהלוויה. אבל, אתמול בערב אבא ואני בדקנו את המילים שלו והוא נראה פתאום בול מתאים. אז הנה זה בשבילך אמא שלי, השיר “מתנות קטנות”. אוהבת אותך מאד, מאד. מקווה שאת במקום טוב ולא כואב לך.
הגר

ניר-עוז, אמצע שנות השבעים. קבוצה דו-גילית בבית ילדים – פסגת גאוותו של החינוך הקיבוצי, השיתופי והערכי.
שבע בבוקר. השכמה. מתלבשים, מצחצחים שיניים והופ! לכיתה.
ובכיתה חיכתה לנו מירי, המחנכת שלנו. נס-קפה בכוס זכוכית גבוהה, סיגריה ביד (אז עוד היה מותר…) חיוך חם ועיניים אוהבות והמון סבלנות.
למחנכות של אז בקבוץ היתה השפעה גדולה מאד על הילדים. הרי היינו במחיצתן יותר מאשר עם ההורים שלנו…ואת, מירי, היית לנו מחנכת אהובה ואימהית.
לימדת אותנו לשון וחשבון, ונושאים רבים בהיסטוריה, תנ”ך, גיאוגרפיה ומדעים. לימדת אותנו לאהוב שירי מולדת יפים ולרשום אותם במחברת בכתב ילדותי, שעבדת קשה כדי שנשפרו… בהכתבות הקפדת להדגיש כל ח’ וע’ וה’ – כדי שגם מי שקצת מתקשה יצליח…
אבל בעיקר לימדת אותנו לחיות יחד. תחת עיניך תרגלנו דמוקרטיה, שוויון ויחסי חברות. היה לך חלק חשוב בהפיכתנו לקבוצה מגובשת ופעלתנית. לימדת אותנו את עוצמתה של קבוצה, אך גם את מקומו של היחיד בתוכה ואת החשיבות לכבד ולהעריך זה את זה.
חינכת אותנו על ערכי הסולידריות של הקבוץ, אבל גם עודדת אותנו לסטות לפעמים מהשביל הראשי ולמצוא לעצמנו את הדרך האישית של כל אחד ואחת.
ליווית אותנו בראשיתו של גיל ההתבגרות ולא נרתעת מלדבר איתנו על נושאים שאותנו קצת הביכו…
השקעת בנו את מלוא הרצינות הנדרשת וידעת לכעוס כשהגזמנו עם התעלולים. אבל ידעת גם לצחוק איתנו (ואיזה צחוק מדבק היה לך…) ואפילו למתוח אותנו ב-1 באפריל…
ממך למדנו לאהוב ספרים. אבל לא רק לקרוא בעצמנו. אהבנו במיוחד את “שעת סיפור” בסוף היום, כשהיית מקריאה לנו בהמשכים מספר שבחרת. אנחנו היינו יושבים בדממה ומקשיבים בענין רב. כשהסתיימה השעה תמיד ביקשנו “עוד קצת” וחיכינו בקוצר רוח להמשך…ורק ספר אחד, “יורים על השכונה” שמו לא הסכמת לקרוא לנו עד סופו כאשר נוכחת לגלות שהסוף שלו עצוב מדי עבורנו וחשש שיהיה לנו קשה להתמודד…
מירי, הרבה שנים חלפו. בגרנו והתפזרנו, אבל תמיד שמחנו לפגוש אותך, כאן בבית בניר-עוז, להחליף מילה טובה ולשמוע איזו מחמאה…
השארת בכל אחד ואחת מאיתנו חלק ממך. התאספנו כאן להגיד לך את התודה הגדולה שכנראה לא ידענו להגיד כילדים.
אנחנו גאים להיות חלק בסיפור שלך… סיפור עם סוף כל כך עצוב, עכשיו אנחנו צריכים להתמודד, וכמה זה קשה.
אוהבים אותך מאד, תלמידייך-ילדייך מקבוצת “שיבולים”

החברה הכי טובה שלי

בשבוע שעבר באתי אלייך בפעם האחרונה לפני שהתחלת לשקוע אל סבלך. כמו תמיד כשאנחנו נפגשות הלב נפתח.
שמחנו להיות יחד, בכינו צחקנו פחדנו והתבדחנו. אנחנו מדברות על הכל: איך זה להיפרד מן החיים? מה קורה כשמתים? אמרת שאת כבר לא פוחדת, עברת את השלב הזה. עכשיו השלמת עם זה שהמחלה חזקה ממך. את רק מבקשת לא לסבול. והנה ברגע אחר את אומרת: אני רוצה עוד קצת לחיות להיות עם כולכם. כשהכאבים גוברים ואת נחלשת את מבקשת: תני לי לנוח בשקט ולסיים כבר.
בערב את לוקחת את התרופות, אני מלווה אותך למיטה ונדמה שאת שוקעת בשינה שלווה. הלילה אכן עבר עלייך בשקט. בבוקר את קמה עם אור בעיניים, יום חדש! אולי יהיה יותר קל? עידו מגיע עם עופריקי, נכדך הצעיר. איך הוא דוהר אלייך לכורסא ומתכרבל בחיקך. את קורנת מאושר, שרה לו שיר, ידייך מתנועעות למעלה לפי הקצב. והנה את לרגע נראית מירי הבריאה, הפלפלית והתוססת. היבטתי בך נוצרת את הרגע!
כשנשארנו לבד רק את ואני, שוב היית מוטרדת ושאלת שאלות: “כשאני לא אהיה, הנשמה שלי תהיה במקום אחר?” “ומה היית רוצה”? אני שואלת ואת עונה: “רוצה לפגוש את אמא שלי ואחותי דורית, יש משהו חשוב שאני רוצה לומר להם.” ותארת לי מה תגידי להם.
ואז לפני שהלכת לישון אמרת, יש עוד משהו שלא עשינו, בקשת לעבור על היומנים שלך. קראנו יחד, התרגשנו וזכרונות צפו ועלו. נזכרנו איך נפגשנו לראשונה לפני 53 שנה בחברת הנוער “רננים” בקבוץ עין השופט, נערות בנות 14 ממקומות שונים בארץ. שתינו די תועות, חוששות מהלא נודע במקום החדש. מיד מצאנו אחת את השניה והפכנו להיות חברות נפש. והנה אנחנו נזכרות איך אני ומנחם הפגשנו אותך ואמיתי. אמיתי איש יקר ומיוחד חבר ילדות של מנחם. ואיך יצא מזה חתונה שמחה וחיים ארוכים ומאושרים יחד. את לקחת את אמיתי לניר עוז ואני נשארתי בעין השופט עם מנחם.
בינתיים נולדים הילדים, אבישי הבכור, הגר ועידו התאומים, גלעד בן הזקונים ואורנה שגדלה בביתכם החם כבת משפחה. את אמא לביאה ששומרת על גוריה, מטפחת, משקיעה וגאה בילדיה. השנים חולפות אנחנו כבר סבתות – מאושרות עם כל נכד שנולד חולקות שמחות ודאגות כמו תמיד.
פתאום לפני 6 שנים חלית. אחרי השוק הראשון צלחת את שלבי המחלה בגבורה ואז היתה הפוגה של כמה שנים טובות. החיים אז נראו לך יפים מתמיד, משמעות הבריאות מול החולי, קבלו מימד חדש. נהנית ככל שיכולת מכל מה שהסב לך עונג ונחת. טיולים, הצגות, סרטים, בתי קפה עם חברות, קריאת ספרים, נכדים ומה לא? כשהמחלה תקפה שוב, נלחמת בכל הכוח, היית חדורת אמונה שתצאי מזה שוב. הסתכלת למחלת הסרטן בעיניים, חיית עם המחלה ולא את המחלה. בכל שלב ידעת בדיוק מה קורה, היה לך שיח אמיתי עם הרופאים. הם ידעו שאיתך מדברים בכנות. גם הם הרופאים אהבו והוקירו אותך – לא הסתרת, שיתפת את חברייך בלי להתבכיין, וכמו שהיית מירי הבריאה – אופטימית, חכמה, רגישה ואוהבת אדם, כך גם במחלתך התגלית כאשה אמיצה עם נשמה ענקית שלכל אחד מחברייך שמורה פינה בליבך.
גם את ההלווייה שלך תארת בדמיונך. אמרת לי: “תהיה לווייה גדולה, יבואו הרבה חברים וחברות שלי. אני יודעת שאוהבים אותי”.
התעייפת – סגרנו את היומנים וחזרנו למציאות. את דואבת על הכורסא ואני מלטפת אותך, מסתכלות אחת לשניה בעיניים, שותקות ומתחבקות.
כעת כשאני עומדת מול ארונך אני מתקשה להיפרד. רוצה להאמין שהנשמה שלך אכן קיימת איפשהו ואולי באמת פגשת את אמא ודורית.
אוהבת אותך ומתגעגעת
תמיד תישארי איתי
ליהיא

דברים שנאמרו בטקס גילוי המצבה

מירי בן צבי ז”ל

המפגשים שלי עם מירי היו בתחילת היכרותנו מקריים. כל מפגש יצר הבנות. הלינה המשותפת הפגישה אותנו כמעט בכל ערב בפתחו של הגן, בו היו ילדינו ישנים. היינו נפגשות ומשוחחות בעיקר על הספקות שלנו והקושי להזדהות עם הלינה המשותפת. למירי היתה דאגה רבה לילדיה והעניקה להם הרבה חום ואהבה ותמיד רצתה אפילו יותר… מירי היתה מורה ומחנכת וגם ילדי הכיתה זכו בחום ויחס אישי. כשמירי פרשה מעבודת ההוראה פגשתי את מירי כמו רוב החברים… בקופת בית. לא תמיד באתי למשרד רק כדי למשוך כסף מהקופה אלא גם כדי למשוך זמן עם מירי…לפטפט ולהחליף רגשות וסודות.
מירי ספרה לי על מחלתה. התפעלתי מהכוחות שגילתה לעבור את כל מסכת הכאבים ואי הוודאות לאורך התפתחות המחלה. היו בה כוחות, אומץ ופתיחות לשתף במה שעובר עליה.
ג’ני באה כמטפלת ומירי אימצה אותה למשפחה. בעזרת ג’ני ועידודה מירי התאמנה לחדש כוחות ולא להרפות, במשך הטיפולים וביניהם.
הילדים אבישי, עידו, הגר גלעד ובני זוגם ניסו להיות לצידם של מירי ואמיתי ולעזור ככל יכולתם, מי מקרוב ומי מרחוק.
אין דרך לנחם אתכם, הילדים, שבגרתם והיום כל אחד מכם פנה לדרכו. ליווי של אמא חשוב תמיד! גם כשבגרתם אין ספק שאמא מירי תחסר לכם.
אמיתי, מירי דאגה לך מאד, עכשיו קשה לך לקבל את חסרונה של מירי. אני מקווה שאנחנו כחברה נמצא דרך לעזור לך, במה שניתן ובמה שאתה תאפשר. כך מירי קיוותה שיהיה, שתהיה תמיכה בך, כפי שהיתה תמיכה של הרבה חברות במירי, והיא שמחה עם ליווי של החברות. זו הדרך להיפרד, לנחם ולהתנחם.
נעמי גומא

מירוש יקרה,
כל כך, כל כך חסרה, כמו איזה בור שנפער.
כמו חוסר לא מוסבר.
אנשים בחצר עדיין מסתובבים מבולבלים, עם דמעות יגון בעיניים.
אין ספק, את היית כאן במלואך, כה משמעותית וחיובית בנוכחותך לסביבתך.
תמיד שחררת כמה מילים או משפטים חיוביים, לכל מי שחשת כי זקוק לכך.
לא סתם היית כאן! היית כדי להעביר לנו כמה מסרים חשובים, על קבלת האדם, על היכולת לסלוח, למחול, ובעיקר לאהוב. והחשוב, לאפשר לכל אחד להיות הוא עצמו, וללכת בדרכו.
מילאת את ליבנו אור, טוב ותקווה.
היית חשובה כן מאד, ופתאום אינך עוד.
הדס

מירוש

רק היום כשאנחנו בפתחו של מרתף האונקולוגית, רואים את מי ששם, חשים את השקט, שם מתנהלות מלחמות ההישרדות השקטות. איש איש עם כאבו ואנרגיות מלחמותיו.
ואז אני מבינה ביתר בהירות את גדולתך, לאורך זמן כואב ומתיש, ידעת לשמור על אופטימיות וחיוך. באנו לחזקך ויצאנו מחוזקים. לימדת אותנו איך להילחם. אבל כמו במלחמות, יש מנצחים ומנוצחים ומספרי הסטטיסטיקה אינם מתרצים לחיוך ואופטימיות.
היית מטפלת הוליסטית, קוראת נפש האדם, לא היה ניתן לספר לך סיפורים. כמו שהיית לילדי “שיבולים” שלא יכולים לשכוח לך מה זה היה ללמוד ולהקשיב לסיפור בכייף, כבר אז היית אישיות נדירה, במובנים רבים. לכן, רבים מאיתנו כה חסרים אותך, ושומרים לך אהבה לתמיד.
כרמלה

דברים שנאמרו באזכרה במלאת שנה לפטירתה יום שני 20.3.2017

לאמא,

רציתי להזכיר לך שפעם דיברנו על איפה אני הכי מרגישה בית. ועניתי לך, וראיתי איך זה עשה לך טוב אז לשמוע, שכשאני עוצמת את עיני ומדמיינת בית, אז עולה בעיני רוחי המטבח שלך ולא משנה אפילו באיזו גרסה, אם בבית הישן או החדש, כי בית בשבילי זה המטבח שלך, עם השולחן והמפה הפרחונית, וכוס הקפה שלך, ועוגיות וחיבוק של אמא.
ולא משנה היכן הייתי בעולם, אם ברמת גן, גבעתיים או בקליפורניה, כאילו חוטים תמיד נמתחו ממני – ממש ממקום ספציפי בגוף (נדמה לי מתחת להיכן שהצלעות נפגשות) נמתחו ממני – עד לשולחן במטבח שלך, עד אלייך.
וולפני שנה טסתי אלייך, יושבת במטוס ורוצה לגעת בך עוד פעם אחת.
ונחתתי. ואורנה שחיכתה בשדה התעופה חיבקה אותי חזק חזק ואמרה שאת כבר אינך.
ואיך לא הספקתי לומר לך שלום. רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך. כמו בשיר של אביב גפן שחגית בחרה, וכתוב כאן בשבילך. רציתי להגיד לך עוד פעם אחת שאת לי בית.
ואיך לא הספקתי.
אוהבת אותך אמא שלי ומתגעגעת.
שולחת חיבוק ונשיקות לאיפה שאת עכשיו.
מהגר

כאב חד, דופק מהיר, הגוף שלי מסרב לקום מהמיטה, הרגשה איומה וכבדה…והנה דפיקות בדלת ומבשרים לי מה שגופי זעק וכאב.
אבידה קשה מירוש, חברה צנועה עם לב רחב, עם נתינה אין סופית, ללא אגו, ללא טינה, סולחת, אוהבת ומחבקת.
בביקורים אלייך בתקופה הלא כל-כך טובה שלך, דיברנו הרבה, השיחות זרמו פתוחות ואישיות.
אמרת לי: “את יודעת שוש, מה זה לקום בבוקר לציוץ הציפורים ולראות את זריחת השמש? לקום עם שמחה בלב ולעשות את הדברים הכי בנאליים של היום?”
“את יודעת איזו משמעות אדירה יש לזה? ושכל יום מחדש אתה שואל את עצמך האם גם מחר אזכה לכך…?”
מירי יקרה שלי, נשמה טהורה ואהובה “גיבורה שלי” פתאום גילית מירי אחרת, שלא היתה גלויה לי בכל השנים הרבות של חברותנו…מירי חזקה, עם כוח אדיר להילחם, להתמודד למרות המגבלות והכאבים.
לא לוותר! עם נחישות רבה עשית את הכול כדי לנצח.
גם בימים האחרונים כשביקשת ממני להחזיק לך חזק את היד ולהישאר איתך ולא ללכת, “כי המלאכים ביקרו אותך בלילה ורצו לקחת אותך… ולא נתתי להם…אל תתני להם… לא רוצה למות…
הלב נקרע…עודדתי וחיבקתי חזק… מירוש, אין מצב…תמיד תישארי איתנו.
שמרי עלינו מלמעלה, על אמיתי, על הילדים והנכדים שכל-כך אהבת ודאגת להם.
מירי היקרה, נשמה טהורה ואהובה, היית לי חברה ענקית. אוהבת אותך מכל הלב ולכן, זכיתי! תודה לך!
שוש

מירי,
עברה כבר שנה שלמה, ועדיין קשה לעכל שמירי איננה.
ראיתי אותה לראשונה, בחברת הנוער “רננים”, בעין השופט. ילדה שמנמנה עם פנים נחמדות ועיניים חכמות. מצאה חן בעיני.
רובנו באנו ממשפחות קשות יום. דור שני לשואה ובעיות אחרות. קיווינו לפתוח דף חדש במסגרת קיבוצית.
היה לי קושי רב להתערות בחברה החדשה, במיוחד שחייתי באכזיב והחברה שלי היתה , אחיי, בן דודי, ההריסות והים.
מירי הגיעה מתל-אביב, ממקום שונה לגמרי. מצאתי במירי הרבה אמפתיה ואוזן קשבת. היא לא היתה חברה צמודה. היתה לה היכולת להתקשר לכמה חברים וחברות ולשמור על קשר איתם לאורך שנים. אני הייתי הרבה יותר סגורה והסתפקתי בחברה אחת שאפשר לשוחח איתה בעת הצורך, ולסמוך עליה שזה נשאר רק בינינו. במירי מצאתי את זה. זה נמשך לאורך כל חיינו. תמיד מצאנו אחת את השניה, כשראינו צורך בשיחה עמוקה מלב אל לב. ידענו שאנחנו בטוחות, אפשר לספר הכל וזה יישאר רק בינינו.
מודה לך מירי, על המתנה הנהדרת הזו שהענקת לי. אין לזה תחליף. תמיד תחסרי לי.
אוהבת אותך מכל הלב – רחל.
יהי זכרך ברוך.